מן הבלוג

ילד לא יכול להחליט איפה לגור

זו התשובה החוקית.

הוריו הם האפוטרופסיים החוקיים שלו עד גיל 18 והם ורק הם יכולים להחליט החלטות מהותיות על חייו. ואגב תמיד יחד. לשני ההורים זכות זהה להחליט על ילדיהם כל החלטה בנושא מגורים, חינוך, בריאות ועוד.

אבל…. וזה אבל גדול. במבחן המציאות בגיל מסוים ילדים בוחרים ברגליים.

מה יכולה לעשות אמא שהבן שלה החליט בגין 13 להישאר אצל אביו ולא לחזור הביתה?

מה יכול אב לעשות שביתו בת ה 14 החליטה שלא לחזור לישון אצלו יותר?

ברור שניתן לפנות לבית המשפט ובית המשפט יערב גורם טיפולי.

אבל האם זה יעזור ? לא תמיד.

בגיל הזה ילדים כבר דעתנים ועושים מה שנוח להם.

בנוסף בית המשפט ימנה אפוטרופוס לדין (עו"ד מטעם המדינה שתפקידו להביא את קולם של הילדים ורצונם בפני ביהמ"ש) ואם גם הוא ידווח שזה רצונם, כל מה שיקרה זה שביהמ"ש יקבע איזה שהוא קשר עם ההורה האחר ובהתאם ללו"ז של הילד.

חשוב לציין שילדים נוטים ללכת להיכן שטוב להם, איפה שפחות מבקרים אותם, שופטים אותם, היכן שהם מרגישים בטחון ואהבה ללא תנאי במיוחד בגיל הקשה הזה, גיל ההתבגרות.

המשקל האמיתי יונח על כתפי מערכת היחסים שלכם עם הילדים שלכם.

אין ספק שזה גיל מאתגר ואני זוכרת את עצמי המריבות אינסופיות יום יומיות עם אמא שלי, לכן חשוב לטפל במערכות היחסים ולוודא שהילד מבין את המשמעות שלו בשני הבתים.

עוד אוסיף כי וודאי שזה ענין של גיל.

פעוטות וילדים קטנים לא יחליטו איפה הם גרים והיום ככל שגיל ההתבגרות מגיע מוקדם יותר אנו רואים מעברים חד צדדים כבר מגיל 11 ולפעמים מוקדם יותר.