תחומי התמחות

מזונות / מזונות האשה

הכלל הוא – אישה נשואה זכאית לקבלת מזונות אישה מבעלה (אלא אם קיימות סיבות לשלול זאת ממנה), בסכום שיאפשר לה לשמור על רמת-החיים לה הורגלה בעת חייהם המשותפים של בני הזוג ולא עפ”י צרכיה בלבד, וזאת עד למתן הגט. הכלל המנחה הוא “עולה עימו ואינה יורדת”.

סכום מזונות האישה כולל את כל צרכי האישה – מזון, ביגוד והנעלה, הוצאות דיור (שכ”ד או משכנתא), אחזקת הבית (ארנונה, חשמל, מים, טלפון וכו’), צרכים נשיים, קוסמטיקה ואיפור, בילויים, חוגים, הוצאות רפואיות, אחזקת רכב וכל שאר ההוצאות אותן הוציאה האישה בעת חייהם המשותפים של הצדדים.

לצורך קביעת גובה המזונות מתחשבים בצרכי האישה, בהשתכרות הבעל בפועל, בהכנסתו ממקורות אחרים, כולל מרכושו, וכן בפוטנציאל השתכרותו.

בעל שחדל לעבוד

הערכאה השיפוטית תבחן את הכנסת הבעל בשנה שקדמה להגשת התביעה וכן את פוטנציאל השתכרותו. זאת על מנת למנוע מבעל שחדל לעבוד בשל הליך הגירושין – להתחמק ממחויבותו לתשלום מזונות אישה.

אישה שעובדת

אישה שעובדת ומשתכרת סכום שמספיק לה לכיסוי כל צרכיה ורמת החיים לה הורגלה – אינה זכאית לתשלום מזונות אישה, בבחינת “יוצאת במזונותיה תחת מעשי ידיה”. אם משכורתה של האישה נמוכה ואינה מספיקה לרמת החיים לה הורגלה, תהא היא זכאית ל'השלמת מזונות' מבעלה.

אישה שאינה עובדת

החיוב בתשלום מזונות אישה הינו בהתאם לדין העברי. בדין העברי אין דבר המחייב אישה לצאת לעבוד ולהשתכר, לכן הכלל הוא, שאישה אינה חייבת לעבוד ואין להתחשב בפוטנציאל ההשתכרות שלה. זאת למעט במקרים חריגים, בהם לא ישללו מזונות האישה אלא ייפסקו מזונות אישה על דרך הצמצום – כהשלמת מזונות. הכלל הזה אינו תופס לגבי אישה שעבדה במהלך כל החיים המשותפים והפסיקה לעבוד סמוך או “לצורך” ההליכים המשפטיים. אישה שכזאת לא תהא זכאית למזונות אשה ותדרש לצאת לעבוד.

סיבות לשלול מהאישה את זכותה למזונות

אישה המסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה באופן מוחלט, תחשב כאישה מורדת והיא עשויה להפסיד את זכותה למזונות מבעלה, אולם אם יש לה טעמים מוצדקים לסירובה לקיים יחסי אישות עם בעלה, היא לא תפסיד בהכרח מזונותיה.

אישה שבגדה בבעלה עשויה לאבד את זכותה למזונות אישה. מחובתו של הבעל להוכיח כי אשתו נאפה עם אחר, על מנת שיפטרו אותו מתשלום מזונותיה.

אישה שעזבה את בית מגוריהם של בני הזוג ללא סיבה מוצדקת אינה זכאית לתשלום מזונות מבעלה. אם לאישה יש סיבה לעזיבת הבית ומספיק שהסיבה תהא “קלה כנוצה” היא לא תאבד את זכותה לקבלת מזונות אישה.

בעל שעוזב את הבית

במקרה בו הבעל הוא זה שעזב את הבית, זכותה של האישה לקבלת מזונותיה אינה נפגעת, אם היא עומדת ביתר התנאים לקבלתם.

עד מתי הבעל חייב במזונות אישה?

הבעל צריך לשלם מזונות אישה עד למועד הגט או עד שניתן בבית הדין הרבני פסק דין לגירושין המחייב את האישה לקבל גט מבעלה.

מזונות אישה לאחר הגירושין

אישה שהתגרשה מבעלה אינה זכאית עוד למזונות אישה ואין כל חשיבות לסיבת הגירושין, אלא אם הסכם הגירושין מקנה לה בצורה מפורשת זכות כזאת לתקופה מסוימת או לכל החיים. בהעדר התחייבות מפורשת של בעל לזון את גרושתו, הוא יהא פטור ממזונותיה גם אם אינה עובדת וגם אם אין לה מקור פרנסה.

מזונות האישה בנישואין אזרחיים

חיוב הבעל לזון את אשתו נובע מדין תורה. הדין העברי אינו מסייע לאישה שאינה יהודייה או שלא נישאה כדת משה וישראל. קיימת הלכה דתית לפיה אישה שנישאה בנישואין אזרחיים אינה זכאית למזונות מבעלה.

אולם כאשר המדובר בנישואי תערובת, בין יהודיה לבן דת אחרת או למחוסר דת או באישה לא יהודיה ליהודי או בני זוג שאינם יהודים כלל – יחול עליהם החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) וחובתו של הבעל לשאת במזונות אשתו תנבע כתוצאה מהחוק האזרחי ולא מהדין האישי – הדתי.

בית המשפט העליון קבע, כי במקרים של נישואים אזרחיים, יחויב הבעל במזונות זוגתו מכוח דיני החוזים הכלליים. דמי המזונות האזרחיים אמורים להבטיח את רמת חייו של בן הזוג “החלש” ויאפשרו את שיקומו לאחר הגירושין.

מזונות הידועה בציבור

דין תורה אינו מתייחס לחיובים של ידועים בציבור האחד כלפי משנהו. ההתחייבויות של ידועים בציבור זה כלפי זו הינן יציר הפסיקה האזרחית. הפסיקה קבעה, כי ניתן להחיל על הידוע בציבור חובת מזונות כלפי ידועתו בציבור על פי הסכם מכלל הנלמד מעצם החיים המשותפים יחד. בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון נקבע, כי ייתכן שביהמ”ש יטיל חיוב של מזונות 'אזרחיים', במקרה שבני זוג נשואים בנישואים אזרחיים או חיים כידועים בציבור וזאת מכוח עקרון תום הלב. מדובר במזונות המהווים תמיכה כספית של בן זוג אחד בשני, ומטרתם להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה.

מזונות לגבר

בדין העברי לא קיים דבר כזה “מזונות גבר” או “מזונות בעל”. מזונות שכאלה ייתכן וייפסקו, אם בכלל, רק על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ובמקרים קיצוניים בלבד, מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), מקום בו האישה היתה המפרנסת היחידה בבית במהלך כל חייהם המשותפים של הצדדים והגבר היה תלוי בה לחלוטין לפרנסתו.