תחומי התמחות

משמורת ילדים / אפוטרופסות ומשמרת

אפוטרופסות הורית כוללת את הזכות והחובה להגן על הקטין ולדאוג לצרכי הקטין, לרבות בריאותו, חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד לעבודתו וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם. אפוטרופסות מעניקה את הרשות להחזיק בקטין, לקבוע את מקום מגוריו ומקנה את הסמכות לייצגו.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב 1962 קובע, כי האפוטרופסות ומשמורת הקטין נתונה הן לאם והן לאב.

גם לאחר הגירושין נותרים ההורים האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, ללא קשר לשאלה בחזקת מי נשארו הילדים. לשני ההורים זכות טבעית ומעמד שווה בקבלת החלטות מהותיות הנוגעות לילדים כגון בנושאי בריאות וחינוך.

משמורת/החזקת ילדים

המונח משמורת או חזקה מתייחס לאחריות היומיומית של ההורה לגידולו ולהתפתחותו הנפשית והגופנית של הילד, להתוויית דרך חינוכו ולדאגה לעתידו. בענייני משמורת, קבע המחוקק את חזקת הגיל הרך. לפי חזקת הגיל הרך, ילדים עד גיל 6 נשארים בחזקת האם.

מעל גיל 6, ובנסיבות מיוחדות להורות אחרת – מתחת לגיל 6, נקבעת משמורת הילדים לפי טובת הילדים ובהתאם לתסקיר סעד, שנערך על ידי פקידת סעד שהינה עובדת סוציאלית שמונתה מטעם בית המשפט לענייני משפחה או מטעם בית הדין הרבני. מטרת התסקיר להמליץ לערכאה המשפטית במשמרתו של מי מההורים ישארו הילדים ואיזו חלוקת זמני שהות תקבע.

במקרה בו בית המשפט או בית הדין אינו יכול להכריע בין שני ההורים, מתמנה מומחה מטעם בית המשפט וההורים עוברים מבחני מסוגלות הורית, באמצעות המבדקים נקבע מיהו ההורה המשמורן הראוי יותר.

כאשר סוטים מהעקרון שעל הילד להיות במשמורת אמו, נובע הדבר ממצב בו טובת הילד מחייבת זאת.

חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך (הנחה הניתנת לסתירה), בסיסה בהנחה, כי ייטב לילד להיות במשמורת אמו לפחות עד אשר יגיע לגיל שש שנים. בגיל הרך הקשר בין הילד לבין אמו חזק יותר מהקשר שבינו לבין אביו וכן בגיל זה זקוק הילד לטיפול והשגחה צמודים ועל כן מקומו הטבעי הוא אצל האם אשר בדרך כלל, עובדת שעות מעטות ויש לה יותר פנאי להקדיש לילדים, ולכן עדיף לילדים להיות במחיצת אמם. (בשנים האחרונות נתקלים יותר ויותר באבות אשר מגדלים את ילדיהם ואילו לאם יש "זמני שהות" אך עדיין המקרים אינם רבים).

“טובת הילד”

“טובת הילד” הוא השיקול המרכזי בקביעה מי מבני הזוג יקבל משמורת על הילדים. בית המשפט אינו מכריע על טובת הילד, לפי רצון או טובת ההורה. טובת הילד הוא עניין עובדתי, הנבדק בכל מקרה לגופם של דברים.

המושג טובת הילד כוללת את זכותו של הילד לשמירה על בריאותו הגופנית והנפשית וכי צרכיו הגופניים, הנפשיים והחומריים יסופקו כראוי.

ככלל, בית המשפט או בית הדין יקבעו מה מחייבת טובת הילד, לאחר שהונחו בפניהם חוות דעת של מומחים לבריאות הנפש (רופאים, פסיכולוגים או פסיכיאטרים). בית המשפט או בית הדין אינם כפופים לחוות דעת אלה, אך רק לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן תתקבלנה החלטות המנוגדות לחוות הדעת.

התחשבות ברצון הילד

התחשבות ברצון הילד, יכולה לבוא בין השיקולים שבית המשפט ישקול בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן. אולם, התחשבות בדעתו של הילד וברצונו תעשה בהתאם לגילו, בגרותו, כושר האבחנה והשיפוט שלו, נסיבות אובייקטיביות אחרות ומידת ההשפעה החיצונית המופעלת עליו. ככל שהילד מבוגר יותר, כך גוברת הנטייה לתת משקל לרצונו, ככל שגיל הילד קטן יותר, ניתן משקל כמעט אפסי לרצונו של הילד. התעלמות מרצונו או דעתו מוצדקת בעיקר כאשר הילד רוצה בדבר שהוא על פניו לרעתו, או כשיש בסיס להניח שדבריו אינם משקפים את רצונו האמיתי.

רצונו של הילד יכול להיות שיקול רציני כשמדובר בבחירה בין שני הורים אשר מסוגלותם ההורית שווה.

הסמכות לדון בשאלת משמורת, חלוקת זמני שהות

בית המשפט או בית הדין הרבני מוסמכים לדון בנושא משמורת, חלוקת זמני שהות וחינוך הילדים. התיק ידון בערכאה אליה הוגשה התביעה קודם. נושא החזקת ילדים כרוך מטיבו ומטבעו בתביעת הגירושין לפיכך, עם הגשתה של תביעת גירושין יהיה עניין החזקת הילדים או משמורתם – בסמכות בית הדין הרבני. זאת, כל עוד לא הוגשה קודם לכן תביעה בענייני משמורת לבית המשפט לענייני משפחה.

ההורים יכולים להסכים על משמורת הילדים, עליהם להגיש את ההסכם לאישור בית המשפט. בית המשפט יאשר את ההסכם, רק לאחר שישתכנע כי ההסדר שנקבע על ידי ההורים תואם את טובת הקטין. בית המשפט רשאי לבחון ולבדוק האם ההסדר תואם את טובת הילד באמצעות אנשי מקצוע ומומחים.

משמורת משותפת

ברוב הסכמי הגירושין, קובעים ההורים כי אחד מהם יקבל את המשמורת הקבועה על הילדים (בדר”כ האם), ואילו להורה השני נקבעת חלוקת זמני שהות עם הילדים באמצע השבוע וכן בסופי שבוע, חגים וחופשות. משמעות משמורת משותפת, היא חלוקה שווה של נטל הטיפול השוטף והיומיומי בילדים וכן משך השהות של הילדים עם כל אחד מההורים שווה פחות או יותר במהלך השבוע, תוך שיתוף פעולה הדדי בלבטים ובהחלטות הקשורות בילדים. במשמורת משותפת, לילדים יש “שני בתים” בהם הם שוהים לסירוגין.

למודל המשמורת המשותפת יש חסרונות ויתרונות והתנאי ההכרחי להצלחת ההסדר הוא רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים, יחסי אמון, תקשורת טובה, הבנה וכבוד הדדי. במצבי קונפליקט חמור לא ניתן להחיל הסדר מסוג זה. בנוסף, יש חשיבות שההורים יתגוררו בסמיכות זה לזה על מנת להקל על הילדים את המעבר בין הבתים ולאפשר להם לשמור על המסגרת הלימודית והחברתית שלהם.

עד כמה התופעה נפוצה?

משמורת משותפת הינה תופעה הולכת וגדלה. ההערכות הן כיום שכ-10% עד 15% מההורים הגרושים מקיימים בפועל הסדר של משמורת משותפת (רשמית או דה פקטו). פירוש הדבר שיש כיום בישראל כ-15,000 ילדים מתחת לגיל 18 הגדלים במשמורת משותפת רשמית או 'דה-פקטו'. בעולם המערבי, יש מדינות בהם שיעור הזוגות המתגרשים המקיימים בפועל משמורת משותפת (רשמית או דה פקטו) מתקרב ל-40 אחוזים.

המזונות במקרה של משמורת משותפת

יש לשלם דמי מזונות גם במשמורת משותפת, אם כי הסכומים יהיו בדרך כלל נמוכים בכ-25% מהסכומים הרגילים. הסיבה לכך שגם במשמורת משותפת האב משלם לאם דמי מזונות עבור הילדים, היא שעל פי דיני המזונות החלים על יהודים בישראל, האב חייב לממן לבדו את מלוא הצרכים ההכרחיים של הילדים, בלי קשר לשאלה באיזה בית מוצאות ההוצאות הנ”ל בפועל. זהו המצב על פי הדין, ולכן גם בהסכמים של משמורת משותפת הרבה פעמים האב נאלץ להסכים לשלם מזונות, גם אם האשה משתכרת יותר ממנו.

גישת בית המשפט למשמורת משותפת

המודל של משמורת משותפת אינו נפוץ בפסיקת בתי המשפט בארץ. בית המשפט יקבע משמורת משותפת רק כאשר ישתכנע בהתאם לחוות דעת מקצועית, שההסדר תואם את טובת הילדים, שההורים מסגלים ליישמו תוך שיתוף פעולה מלא, וההורים נערכו בהתאם להבטיח התנהלות טובה של הסדרי המשמורת.

ועדת שניט

במרץ 2005 הוקמה הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. הוועדה מונתה כדי לבחון את הכללים הקיימים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית בתקופת הגירושין ולאחריה, ולתת המלצות בין השאר, בדבר הצורך בשינוייה של חזקת הגיל הרך והאפשרות לעיגונם בחקיקה של הסדרים שונים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית בגירושים. כמו כן, הועדה אמורה לבחון כיצד ניתן לשכלל את הכלים העומדים לרשות בתי המשפט ובתי הדין לשם קביעת טובת הילד בנוגע להסדרי משמורת וקשר, וכיצד ניתן להביא לאכיפת הסדרים אלה.