כתובה אינה מסמך סמלי בלבד, אלא מסמך חוזי בעל משמעות ותוצאות משפטיות ביחסי הממון בין בני-הזוג. מטרת הכתובה הינה להבטיח את האישה ולמנוע מצב “שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה” משמע, שהבעל לא ימהר לגרש את אשתו, משום שבחותמו על הכתובה הינו יודע, שעם הגירושין הוא יאלץ לשלם את הסכומים האמורים בכתובה.
המקרה הברור ביותר בו האישה זכאית לכתובתה, הוא כאשר הבעל מבקש להתגרש ללא עילת גירושין מוכחת ומוצדקת על פי ההלכה, אבל גם במקרים בהם האשה היא זו שתובעת גירושין, קיימת אפשרות שתהא זכאית לכתובתה, כאשר האשם הוא בבעל – לדו
גמא כאשר הבעל עקר ולאחר שנים רבות לא הצליחו להקים משפחה כתוצאה מעקרותו, כאשר הבעל עזב את הבית ומסרב לקיים יחסי אישות עם אשתו, כאשר הבעל אלים כלפי אשתו או כאשר הסתיר ממנה פגם פיזי או נפשי שנתגלה לה רק לאחר נישואיהם.
הסכום הנקוב בכתובה נועד גם להבטיח את פרנסתה של אלמנה לאחר פטירת בעלה והיא תהא זכאית לתבוע אותו מן העזבון במקרים מסויימים.
מלבד התחייבותו הכללית של הבעל לזון את אשתו, מתחייב הבעל בכתובה לשלם לאישה שלושה סכומים: עיקר כתובה, כולל תוספת, כתובה נדוניה ותוספת נדוניה.
תוספת כתובה הינה היסוד החוזי של הכתובה. המדובר בחוב הרובץ על הבעל, אותו עליו לפרוע בעת מתן הגט, ובמותו חב בו עזבונו.
חוק יחסי ממון מעניק לאישה, בעת פקיעת הנישואין, ובמקרים מסוימים אף לפני כן, מחצית משווי כלל נכסי בני הזוג, שנצברו במהלך חייהם המשותפים, למעט נכסים שהוצאו במפורש מכלל הנכסים המשותפים של בני הזוג.
במקרים מסויימים יכולה אישה לקבל גם את כתובתה וגם את מחצית הרכוש שנצבר ע”י בני הזוג במהלך חייהם המשותפים.