חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973, קובע כי במקרה של גירושין או מוות, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית הרכוש והנכסים שנצברו ע”י הצדדים במהלך חיי הנישואין, ללא תלות בעל שם מי נצברו הרכוש או הנכסים.
יחד עם זאת, חוק יחסי ממון מאפשר לבני זוג לקבוע בעצמם את היחסים הרכושיים שיחולו ביניהם, באמצעות עריכת הסכם ממון.
הסכם ממון הינו הסכם, אשר נועד להסדיר מראש את מערכת היחסים הרכושיים והכספיים בין הצדדים ומונע, בד”כ, הליכים משפטיים בנוגע לרכוש בעת הפרידה. להסכם ממון יתרון נוסף – ניתן לקבוע בו את מועד החלוקה הרכושית בטרם גירושין, כך שחלוקת הרכוש תתבצע מיד עם פירוד הצדדים, וללא קשר לגט עצמו.
בהסכם ממון ניתן להתנות מראש על השיתוף בחובות של בן הזוג השני, ולקבוע כי כל אחד מבני הזוג יהא אחראי לחובות שנוצרו על ידו.
ישנן סוגיות שלא ניתנות להסדרה בהסכם ממון, למרות הסכמת הצדדים; לא ניתן לקבוע הסדרים לאחר המוות, לא ניתן לקבוע הסדרים לגבי מזונות ומשמורת ילדים המתייחסים לילדים שטרם נולדו, וכמו”כ לא ניתן לקבוע סנקציות כלכליות עקב סירובו של אחד הצדדים לתת או לקבל גט.
הפרוצדורה לעריכת הסכם ממון
הסכם ממון צריך להיעשות בכתב, עליו להיות חתום על ידי שני בני הזוג ויש לאשרו בבית משפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, על מנת שיהיה לו תוקף מחייב של פסק דין. קיימים 3 סוגים עיקריים של הסכמי ממון:
- הסכם ממון טרום נישואין – זוגות אשר עורכים הסכם ממון לפני הנישואין צריכים לאשרו בבית המשפט לענייני משפחה, בבית הדין הרבני או בפני נוטריון.
- הסכם ממון במהלך הנישואין – אם הסכם הממון נערך לאחר שהצדדים נישאו, יש לאשר בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני בלבד.
- הסכם לחיים משותפים – בני זוג החיים יחד ללא נישואים יכולים לערוך ביניהם הסכם המסדיר את חייהם המשותפים יחדיו. אין חובה לאשר הסכם זה בפני ערכאה שיפוטית כלשהי, אולם ניתן לאשרו בבית המשפט לענייני משפחה ואף מומלץ.
בזמן אישור ההסכם מוודא בית המשפט כי הצדדים ערכו את ההסכם מרצון, הבינו את משמעויותיו והחיובים העולים ממנו כלפיהם, וכי חתמו עליו מרצונם חופשי.
שינוי הסכם ממון או הוספה לו
בהסכמת שני הצדדים ניתן לערוך שינויים בהסכם הממון או תוספות. במקרה כזה, יש לערוך הסכם חדש עם השינויים הרצויים או לערוך מסמך נספח להסכם המקורי, ולאשרו כפי שאושר ההסכם המקורי.
ביטול הסכם ממון
לאחר שהסכם הממון נחתם ואושר בפני ערכאה שיפוטית (או נוטריון במקרים מסויימים), ניתן לבטלו אך ורק אם המבקש את הביטול מוכיח, כי נפל פגם בכריתת ההסכם כגון טעות, עושק או כפיה.